הכחשת אחריות: נתניהו מתייחס לעצמו כאל ש"ג

בתחום הניהולי והציבורי מבחינים בין responsibility, אחריות, ל־accountability, עם התרגום המלאכותי "אחריותיות". אחריות היא החובה לבצע משימה מסוימת, אחריותיות היא חובה כללית לכך שהמשימה תתבצע. כלומר, אחריות נוגעת לפעולה הספציפית, אחריותיות מתייחסת למרחב הפעולה. ככל שעולים בהיררכייה הארגונית והניהולית, היקף האחריותיות גדל. המנהל מקצה משאבים ומגדיר משימות, ואחריותיותו היא שיתבצעו, אך אין זו אחריותו לבצען בעצמו. לא חשבתי שנידרש שוב לסוגיית אחריותו של נתניהו ל־7 באוקטובר. אחרי הטבח כתבתי עליה, ומאז הסתפקתי בכך. אבל כעת מתברר שהאסטרטגיה התעמולתית של ראש הממשלה בבחירות היא להכחיש כל אחריות. המניפולציה היא להציג הבנה מצמצמת מאוד של התקלה שנחשפה באותו יום, ואז להשתמש בהבנה צרה אפילו יותר של אחריותיותו. וזה כבר חמור. רה"מ נתניהו בקמפיין בחירות של הליכוד | צילום: תומר נויברג, פלאש 90 הטקטיקה הרטורית היא העמדת הטבח על תקלה אחת: לא העירו את נתניהו, גם כשכבר התקבלו אינדיקציות להתקפת חמאס. לו רק היו מעירים, הכול היה נראה אחרת. מדוע? משום שהוא "מג'נון", כפי שאמר רה"מ השבוע. הוא היה מקפיץ את חיל האוויר, "מעמיד את כל הצבא על הרגליים", והטבח היה נמנע. הכי מעניין יש לטענה הזו המשך, שנוגע לשאר ראשי המערכות. הם, אומר נתניהו, לא העירו אותו מחשש שיקפיץ כוחות, תגובה שהייתה גורמת, לתפיסתם, להסלמה מיותרת. ובכן, ההסבר הזה נחמד, אבל לא משכנע. הרי היינו פה. לפני 7 באוקטובר היה משבר מוחלט בין הדרג המדיני והצבאי. סיבתו לא הייתה מחלוקת על תגובות ביטחוניות, אלא הרפורמה המשפטית. נתניהו מודר מההתרחשויות לא בשל חשש ל"מיס־קל־קו־לצ־יה!", אלא בגלל הפאניקה ל"ד־מו־קרט־יה!", שהגיעה לכך שראשי המערכות איימו להוציאו לנבצרות בפקודת בג"ץ. לנתניהו לא מועיל להודות בחולשתו בזמן הרפורמה ובקריסה המשטרית שהתרחשה תחתיו, ולכן הוא בוחר בהסבר הנוח יותר. אגב, מאותה סיבה, גם לו היו מעירים את נתניהו, ספק אם היה מצליח לעשות הרבה. יותר מִסביר שכפי שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל לא ספרו אותו בענייני הסרבנות, כך גם הם לא היו סופרים אותו לענייני כוננות. ולא בטוח שמשהו השתנה מאז. חמור מכך להבין שתפיסת האחריות העצמית של נתניהו היא ברמת ש"ג. יש לו אחריות, לא אחריותיות. גזרתו תחומה לפעולה המיידית. הוא לא אחראי לתכנון השער, המבנה, התורנויות, הנהלים, חלוקת הגזרה, הבנת האיומים, הקצאת נשק, הכשרת השומרים וכד'. הוא צריך להיות ער בשער, כדי לירות ולהזעיק עזרה – ואם לא העירו אותו, אין לו אחריות. נתניהו אכל את הלוקשים של סינוואר כמו כל הכפופים לו, חשב כמו ראשי המערכות על מקלות וגזרים, רק היה חששן קצת יותר הסחת הדעת כאן היא המעבר מאחריותיותו הרחבה של ראש ממשלה לאחריות פיקודית. אכן, במקרה התקפה, הוא העומד בראש. אבל זהו רק קצה הקרחון. גוף הקרחון הוא האחריותיות של ראש הממשלה ביחס לכל מה שקדם לטבח, עם סמכות עצומה לעצב כל מרכיב בהיבטי הביטחון. כשלים נקודתיים יכולים לקרות, אבל כשיש כשל מערכתי, אי אפשר להיתלות בכך שלא היית במשמרת. במבט מגבוה, מדובר כאן בהתקפה של אויב הייחוס הקטן ביותר של ישראל. מולו עיצב וניהל נתניהו במשך שנים מערכת ביטחון עצומה ויקרה, שלטענתו שלו לא מסוגלת להתמודד עם האיום – אם הוא לא ער. אם זה לא כישלון מנהיגותי, אין כישלון בעולם. נחדד. ראש ממשלה וממשלה לא נבחרים רק כדי לנהל אירועים ביטחוניים. הם שם בעיקר כדי לבנות את המערכת, למנות ולקדם את האנשים המתאימים, להקצות משאבים, לעצב תהליכים יעילים (כולל הגדרת איומי ותרחישי ייחוס), לזהות סכנות ארוכות־טווח, לשנות תפיסות שגויות ולהנחיל נכונות, לבנות את הכוח, להקצות משאבים וסדרי עדיפויות, להגדיר תפיסות אסטרטגיות, ולוודא שהכוננות מתאימה לאיומים – גם כשהם ישנים. בכל אלו נתניהו תפקד, ולא רק בקדנציה הזו, הרבה מתחת למצופה, ונושא באחריותיות עצומה. אתן שלוש דוגמאות. ראשונה, הכשל התפיסתי ביחס לאויב. נתניהו חשף ציטוטים שמוכיחים שהמערכת תחתיו – ראש השב"כ, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ועוד – טענה שחמאס מורתע. הבעיה היא שהציטוטים מעידים על כך שנתניהו אכל את הלוקשים של סינוואר כמו כל הכפופים לו. הוא חשב כמו ראשי המערכות על אינטרסים כלכליים ומקלות וגזרים, רק היה קצת יותר חששן. הם אמרו: לא יהיה כלום, הוא אמר: סינוואר אולי ינסה לעקוץ. באופן מעשי, הם כולם לא זיהו את הסכנה האמיתית. על שתי טעויות פרדיגמטיות, גדולות ומשמעותיות עוד יותר מזו, כבר כתבתי בעבר. נתניהו, עם שאר הבכירים שאיתו, היה שאנן בשל אמונתו בכשל המחשבה שכיניתי "א־סימטרייה מובנית", ואסטרטגיית "המגננה הטכנולוגית", שעליה הוא חתום באופן מלא. בסוגיות המהותיות הללו לנתניהו אחריותיות ממושכת וגדולה יותר מלכל אדם אחר, ויש להן קשר ישיר לכישלון הנורא ב־7 באוקטובר. בשל הכשלים הללו, המהותיים, גם לו הייתה התקפת חמאס נהדפת, המציאות היא שישראל עדיין הייתה חלשה ביחס לאיומים הביטחוניים, נאיבית ביחס לאויביה, סובלת מזחיחות בצמרת, וצה"ל היה בתפקוד אופרטיבי ירוד. לפני המלחמה היה אפשר לשקר שלא זה המצב. מאז 8 באוקטובר, כשישראל הייתה צריכה לעבור להתקפה, הכשלים נחשפו; נתניהו בזמן זה כבר היה ער ובש"ג. כמובן, יש אחריות – או חוסר אחריות – גם למקהלת המעודדים של ראש הממשלה. אם נתניהו מקבל הגנה בימין בזכות תירוצים קלושים שכאלה, אם הוא לא נדרש לאחריותיות על שגיאותיו האסטרטגיות הכבדות, מדובר בתקלה דמוקרטית. זה כמעט מביך, משום שברור שאיש מהמעודדים לא היה מוכן לקבל תירוצים דומים מבנט, לפיד או איזנקוט. אבל הדבר המדאיג ביותר בהגנת הש"ג של נתניהו, הוא שמתברר ממנה שלדעתו הוא חף מטעויות גדולות לפני הטבח. עולה מכאן שהוא לא הפיק שום לקח מהותי, מאמין שמערכת הביטחון טובה, שצה"ל בתפקוד גבוה, שתפיסותיו הביטחוניות והצבאיות היו מצוינות, ושהבעיה היחידה הייתה שלא העירו אותו. משום כך בעיות העומק נמשכות עד היום, ולנוכח ההתפתחויות העולמיות והאזוריות, הן מציבות את המדינה בסכנה ממשית. לכן אסור לחשות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה הנהגה שמכחישה את אחריותיותה; בצד אחד יש לנו יותר מדי כשלים, ובצד השני מתפתחים יותר מדי איומים.